הסיפור של קרן ליבוביץ גורם לי לחשוב שוב על השאיפות של שכיר מול שאיפות של עצמאי.
כמה מילים על מי היא קרן ליבוביץ ולמה דווקא היא?
קרן נפצעה במהלך קורס קצינות כאשר העמיסה על עצמה מעבר למה שיכול היה גופה לשאת.
מאז היתה משותקת בפלג גופה התחתון.
עם זאת, הנכות שלה לא מנעה ממנה להיות אלופה פאראלימפית, להביא מדליית זהב מאולימפיאדת ביג'ינג, ולהמשיך לשאוף קדימה.
לאורך כל חייה שאפה קרן גבוה, והשיגה כל מטרה שהציבה לעצמה.
כאשר הבינה שפספסה את אולימפיאדת לונדון, חיפשה קרן יעד מספיק גבוה ומאתגר, וחשבה על צליחת תעלת למאנז' שנחשב יעד גבוה מאוד עבור השחיינים.
קרן החליטה שלפני צליחת התעלה היא עושה הכל כדי ללכת, על מנת שילדיה יוכלו להסתכל עליה בכל גובהה (look up to her).
היא התחילה ללכת לשיעורי פילאטיס והתמידה בכוח הרצון ובכוח המחשבה שיוצרת את המציאות עבורה.
לאחר זמן לא ארוך קרן התחילה ללכת.
במשך כל תקופת עבודתי כשכירה, שאיפותיי הסתכמו בעיקר ברצון להתקדם בסולם התפקידים, לטפס למדרגת הניהול הבאה ולהגיע למדרגת שכר גבוהה יותר.
כשכירה בין שכירים נוכחתי לדעת שרוב חבריי השכירים סביבי שאפו באופן דומה, וזו בערך רמת השאיפות הממוצעת המאפיינת שכירים בארגונים.
הרבה מאוד מהשכירים סביבי היו עסוקים בארגון אליו הם שייכים, בסביבה הסגורה והמוכרת שלהם, עד כדי כך ששכירים מרגישים מאוד נוח ולכאורה בטוח במשרה שלהם.
וכל זה לא בכדי.
הסביבה בה אנחנו חיים, המסלול אותו אנחנו עוברים בדרך למציאת מקום העבודה שלנו, מאופיין ברובו בהנחייתם של ההורים, אשר בתקופתםם בודה נחשבת היתה עבודה כשכיר, שמרויח משכורת מדורגת עפ"י מיקומו בהירככית הארגון, וכל שאיפתו היא למדרגת השכר הבאה. כך נוכל לראות שחלק מהשכירים אותם אנחנו מכירים הובלו למשרות בהן הם מכהנים ע"י בני משפחה ו/או ע"י חברים...
לצערי לא פגשתי הרבה שכירים שידעו לאמר שהשאיפה שלהם היא להגיע להיות מנכ"ל הארגון, ו/או להרויח לפחות כמו מנכ"ל הארגון, למרות שיכול מאוד להיות שהמשכורות שהרויחו מנהלים בדרגות בינוניות בארגון היו יפות עפ"י קנה מידה של קבוצת השווים החברתית שלהם.
עם זאת,
נוכל לראות שעולמם של העצמאיים שונה בתכלית מזה של השכירים.
עצמאי יכול להרשות לעצמו לשאוף גבוה מאוד ללא תלוש באף אחד מהאנשים שמעליו בארגון בעיקר משום שאין כאלה. עצמאי תלוי בעשייתו שלו ובה בלבד. עצמאי יקום בכל בוקר, יקרא, ילמד, ישווק, ימכור, ייצור קשר עם הלקוחות, יישמר, יישרת, יתעדכן וייעדכן, ובעיקר ייזום בכל רגע.
העצמאי יהיה מחויב ללמוד בכל רגע את מגמות השוק על מנת לתת ללקוחותיו את השירות או המוצר המעודכנים ביותר, אחרת יישאר מאחור.
שכירים רבים יתמקדו בתחום הגדרת תפקידם וברוב המיקרים לא יזמו על מנת לתת שירות טוב יותר. (לשם הבהרה, הלקוח של השכיר יהיה האדם שעובד איתו, הבוס, מנהל המחלקה ליד וכדומה...)
לכאורה נחשב שכרו של השכיר בטוח ויציב ואילו שכרו של העצמאי יהיה נתון לרמת עשייתו.
מה שלא ימכור – לא יכניס לו משכורת.
פרט זה היה נכון עד לפני קריסת ההיטק הראשונה. מאז ועד היום גם עובדים שכירים בחברות הייטק, ובחברות בתחומי תעשייה מסוימים לא לגמרי מרגישים בטוח בתפקידם ובמשכורתם אך עדין יותר מהעצמאיים.
אז למה אם כן העצמאיים עשו את המעבר אכן עשו אותו?
חלקם עשו את המעבר מתוך שינוי שנכפה עליהם: פיטורין, מעבר מגורים בשל שינוי תפקידו של בן זוג וכיו"ב. חלקם הנותר של העצמאיים עשו את המעבר להיות עצמאיים מתוך בחירה. מתוך המקום שבו הרגשו שאינם יכולים לממש את הפוטנציאל הגלום בהם, מתוך תחושת הסירוס וההגבלה הקיימת בארגונים כשכירים ואפילו מתוך תחושת מיצוי ואף חנק.
אז איך זה מתקשר לסיפור איתו התחלתי על קרן ליבוביץ האלופה?
עצמאיים יכולים לשאוף קדימה וגבוה ללא תקרת זכוכית המגבילה את שאיפותיהם. הן בהישגים אישיים (פיסיים, מנטאליים ורגשיים), הן בתחושת ההגשמה העצמית והן ברמת ההכנסה הפוטנציאלית שיוכלו להכניס לביתם. העצמאי יכול להשתמש ביכולותיו הנוספות העומדות לרשותו ולאו דווקא בכישוריו הטכניים הנרכשים בעולם הפיסי.
אני מאמינה שכל אחד מאיתנו הגיע לעולם על מנת להביא ערך כלשהוא, ועלינו בכל שלב לדאוג שאנחנו נהנים ממה שאנחנו עושים, ומביאים ערך לאנשים אותם אנחנו פוגשים או לאנשים אחרים. עלינו בכל שלב לשאוף הכי גבוה שאפשר גם אם לא נדע ברגע נתון כיצד נוכל לממש זאת.
קרן ליבוביץ עבורי היא השראה לשאיפת גבוהות. בכל אחד מהיעדים שהציבה לעצמה לא היה לה ברור באותו רגע מה תוכנית הפעולה, ועם זאת הצליחה להשיג את היעד. היא הציבה לעצמה יעדים אשר לא נראו ברמת ההגיון ביחס למצבה הפיסי אך החוסן המנטלי שלה הוא זה שהזניק אותה לכל הצלחה שלה.
בין לבין ההישגים הספורטיביים והאולימפיים שלה, הביאה קרן לעולם 2 זוגות תאומים, כאם חד הורית.
השורה התחתונה:
אם אתם שכירים – מותר לכם לשאוף חזק קדימה ולמעלה.
ואם אתם עצמאיים – תעשו את מה שצריך, ולעולם אל תפסיקו לשאוף!